Imprimir

«במצרים מכינים עתה את התשובה הערבית לסרט «רשימת שינדלר

אם טקס הענקת פרסי האוסקר השבוע נראה לכם מעניין ומותח, חכו לשנה הבאה שבה תראו אולי, בעזרת אללה, הפקה מצרית הנמצאת עתה בתהליך עשייה. ואכן יהיה על אללה להתערב כדי שהסרט הזה יעלה למסכים בהוליווד – שכן יהיה צריך ליצור קטיגוריה מיוחדת בשבילו: «הסרט המגוחך ביותר שנעשה אי פעם בתולדות הקולנוע».

איך אפשר לבקר סרט בגסות כזאת עוד לפני שצולם? ובכן, הסרט הוא עיבוד של ספר שכתב ב-1983 שר ההגנה הסורי מוסטפה טלאס, הטוען שיהודים הרגו נוצרים כדי להשתמש בדמם להכנת מצות. כשהוא מתבסס על «עלילת דמשק» עלילת הדם הידועה לשמצה מ-1840, ספרו של טלאס – «מחקר היסטורי» במלותיו – מספר כיצד ביצעה הקהילה היהודית את הפשע הזה.

עתה החליט המפיק המצרי מוניר רדחי לעבד את אבן החן הספרותית הזאת למסך הגדול. ולא מדובר בהפקה קטנת ממדים; את התסריט כותבים מצרי ופלשתינאי והמועמד לתפקיד הראשי הוא לא אחר משובר הלבבות עומר שריף.

כמו כל דבר כמעט במזרח התיכון המזוהם-פוליטית, יש לסרט מטרה אידיאולוגית; וכמו בכל דבר כמעט בעולם הערבי, עוסקת זו בקונספירציות יהודיות מפחידות. כפי שהציע «המכון לחקר תקשורת המזרח התיכון» שהביא חדשה זו לתשומת לבם של מי שאינם דוברי ערבית – זו התשובה הערבית לסרט «רשימת שינדלר».

רדחי עדיין לא החליט אם הסרט ייקרא «מצת ציון», כשם ספרו של טלאס, או «רשימת הררי». דויד הררי היה מנהיג הקהילה היהודית בדמשק, שעל פי התיאור הערבי של האירועים, רצח את הכומר תומא אל-קאבושי ואת משרתו, עשה שימוש בדמם, הכין מצות וערך סדר פסח למופת. נראה שהררי הכין ב-1840 רשימה «כדי לשחוט קבוצת אנשים שחשפה כבר בשלב מוקדם את המזימה הציונית להשתלט על פלשתין» במלותיו הגלויות של רדחי.

העובדה שההסתדרות הציונית העולמית הוקמה ב-57 – 1897 שנים לאחר רשימתו המשוערת של הררי – לא תרתיע את רדחי מלהאמין, ש»מזימה ציונית להשתלט על פלשתין» אכן התרחשה באותה תקופה. אבל נאמנות לעובדות אינה הצד החזק של מפיצי תעמולה מזרח-תיכוניים היסטריים. וזה עוד לא הכל, שכן לסרט יש סדר יום רחב יותר. «התסריט יחשוף דברים איומים הרבה יותר», הסביר המפיק, כמו «הקשר בין הקולוניאליזם והתנועה הציונית, והאופן בו נעשה שימוש ביהודים במזימות הקולוניאליסטיות».

מה יש להסיק מכל זה? ראשית, את הסרט לא מפיק פונדמנטליסט של הטליבאן באפגניסטן הרחוקה, אלא במצרים – השותפה הערבייה הראשונה של ישראל לשלום ומי שנתפשת בחוגים רחבים סמל למתינות באזור; אותה מצרים שבה נאסרה הקרנת «רשימת שינדלר». בעקבות זאת צריכים הישראלים להנמיך את ציפיותיהם לאינטגרציה אזורית. אם זה מתרחש במדינה שחתמה על הסכם שלום עם ישראל, אפשר רק להצטמרר לנוכח המחשבה מה קורה בלוב.

ישראל תמשיך לשרוד ולשגשג ללא התחשבות בפנטסיות של שכניה, אבל הנושא הזה אינו מבשר טובות לערבים עצמם. שכן כל עוד הנטייה הקולקטיווית ליפול קורבן לתיאוריות קונספירציה מדהימות ולהאשים את היהודים (לא רק את הישראלים) בכל בעיותיהם נמשכת, קטן הסיכוי שהם יעזבו אי פעם את הבוץ הכלכלי, החברתי, הדתי, הפוליטי ומעל לכל התרבותי שהם תקועים בו.

רק כאשר ייפטר העולם הערבי מהגרסה הערבית הלא-שפויה של «פנטסיה» שהם חיים בה, תגיע למזרח התיכון הערבי קרן אור צנועה של תקווה. ומי יודע? אולי אז תקבל הוליווד בברכה הפקה מצרית משובחת.

הכותב הוא עיתונאי עצמאי